בראש חודש אלול תשע"ה קיבלתי מייל ממקור לא ידוע.
"מתאר לעצמי שהמייל הבא ירגש אותך." נכתב בראש המייל.
בתחילה היה נראה כי מדובר בפרסום מסחרי לרכישת ספרי הרמב"ם במבצע בלעדי.
ככל שהאותיות התמשכו לא האמנתי למראה עיניי.
נמצאו ספרי תלמוד של סבי מצד אבי, שלמה מנדלוביץ', שהשתייך לחסידות סאטמר ונספה בשואה יחד עם רוב משפחתו.
הספרים נדפסו לפני כמאה ועשרים שנה בדפוס וילנה ונמצאו לאחרונה במרתף הספרים של ספריית הרמב"ם בבית אריאלה בתל אביב.
הרב אבישי אלבוים, מנהל הספרייה שמצא הספרים, הוא גם חוקר ספרי קודש.
במהלך השנה האחרונה הוא נאלץ לפנות מקום בספרייה עקב שיפוצים להרחבת המקום ולכן מעת לעת הוא עושה סדר במרתף הספרים, שם מצויים אלפי ספרי קודש במצב בלאי. כשהגיע לכרכי תלמוד ישנים שגורלם נועד לגניזה, תפסה את סקרנותו חותמת גדולה ואדומה הכוללת את השם 'שלמה מענדלאוויטש' שהופיעה על מספר ספרים. משום מה, הוא החליט לחפש ולברר מיהו אותו שלמה מענדלאוויטש והאם ניתן לגלות את קרוביו. איכשהו הוא הגיע לאתר אינטרנט שעשינו לזכר אבי ושם מצא אותנו, את נכדיו של אותו ר' שלמה. בכך למעשה ניצלו 19 הספרים והם הועברו לידינו בטקס צנוע בבית אריאלה.
אבי בן ציון ז"ל נותר יחיד מכל משפחתו הגדולה, שנספתה בשנת 1944.
עם קום המדינה עלה ארצה לבדו ובמשך כל חייו חיפש רמז לאח שאולי חי היכן שהוא, לאחות שאולי הסתתרה ונמצאה, לפריטים שהיו שייכים למשפחה. מעולם לא מצא.
אבי ראה את הספרים האלה במשך ימי ילדותו ושמו אף חתום בכתב ידו על אחד הספרים. מן הסתם לא האמין שספרים אלה ניצלו מהמלחמה. אם היה רואה אותם בחייו הוא בוודאי לא היה יודע את נפשו מרוב התרגשות. על הכרכים מופיעות בין היתר רשימות משפחתיות, ברכות לילדי המשפחה שנולדו, חישובים מספריים, ועוד קבצי מילים, השופכות אור קלוש על חיי המשפחה.
לעולם לא נדע איך התגלגלו ספרים אלה לארץ ישראל, אך קיבלנו מתנה גדולה.
מנפלאות העולם הזה.
צבי נבו (מן)
עם מציאת 19 ספרי התלמוד של ר' שלמה מנדלוביץ'. לאחר נדידת הספרים האלה של יותר מ-70 שנים ברחבי אירופה הנאצית של הימים האפלים של אז, וגם ברחבי ישראל ובעיקר בתל-אביב שלנו, נחתו סופסוף ספרי הלמוד האלה בביתנו, דור הנכדים של ר' שלמה.
ודווקא מי שהיה אמור להיות "חתן השמחה" המרכזי של קבלת האוצר הזה, איננו איתנו. בנו שנותר יחיד מכל משפחתו הגדולה - בן-ציון, (אבינו ) היה כל-כך חסר במעמד קבלת הספרים המרגש שהיה בבית-אריאלה בת"א. רק לדמיין ולראות את אבא בן-ציון בא לקבל את ספרי התלמוד (שבו הוא חתום כנער ב-3 מקומות), פותח את הספרים, מעלעל בהם, מזהה את חותמות אביו ואחיו ושל עצמו, ומתרגש כלא מאמין - ורק שלא יקבל התקף-לב מגודל המעמד, מהשיאים הגדולים של חייו המורכבים והלא שגרתיים... כמו חתונה ללא החתן והכלה, כמו יום הולדת ללא האיש עצמו - ככה הרגשתי אני במעמד הזה.
לפחות אנחנו הילדים, דור שני לניצולי השואה היינו שם לקבלת הספרים האלה שמצאו להם מנוח. מסקרן מאוד גם מסלול הדרך שעשו הספרים, אני מעריך שאחרי המלחמה ב-1945, אספו מכל בתי הכנסת באירופה את כל ספרי הקודש למינהם, והביאו אותם לישראל, הספרים שלנו הובאו לבית הכנסת קטן של יוצאי גרודז'יסק בפולין, רחוב שינקין 25 תל-אביב, וכשהוחלט להרוס את בית הכנסת ולהעבירו למקום אחר, הובאו הספרים האלה, יחד ודאי עם עוד ספרי קודש שהיו שם , לספריית בית-אריאלה בת"א. מעניין כמה שנים שכבו להם הספרים כך, בכל מקום שהיו. שנים, עשרות שנים? בספריית בית-אריאלה נהגנו אני רפי, ושלמה אחי לשבת ולרבוץ במחלקת עיתונים המגוונת והמיוחדת, שיש שם את כל מה שצריך, כל אחד בתחומו הוא. ורק לחשוב לשניה אחת, שאולי מתחת המבנה הגדול הזה יש איזה אוצר ששייך לנו, ושאבא בבית לא מאמין שזה עדיין קיים, ושזה מרוחק 6-7 קילומטר מהסלון שלנו בבית ברמת-גן...! ואולי אבא מלמעלה עזר לספרים להגיע אלינו דווקא עכשיו. לסיום - ושוב תודה רבה לרב אבישי אלבוים מנהל ספריית הרמב,ם בספריית בית-אריאלה, שטרח וחיפש למציאת האבידה הזו, ולצביקה על הבלוג לאבא - שבשיתוף הפעולה בינהם מצאו את הפתרון לסיפור הזה.
רפאל מן
הרב אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם בבית אריאלה תל אביב, כתב בבלוג הספרייה אודות מציאת הכרכים.
לקריאת הבלוג