בן-ציון מן | קורות חייו

נתנאל מנדלוביץ ז"ל, אחיו של בן ציון

ילדותו

 

בן ציון נולד בתאריך כ"ד בכסלו תרפ"ז, 18 בדצמבר 1927.  
הוריו, שלמה ורייזל מנדלוביץ, התגוררו בעיירה אוקנה-שוגאטג הנמצאת במחוז מרמרוש ברומניה,
לא הרחק מהעיר סיגט.

קהילה היהודית בעיירה מנתה כמאתיים וחמישים נפשות.הוריו השתייכו לחסידות של הרבי מסיגט וגם לזרם החסידי סאטמר. הם גידלו שבעה ילדים: נתנאל, יחיאל, רפאל, שרה-פסיה, בן ציון, משה ופנחס.
למשפחה הייתה חנות מכולת ובנוסף הם מכרו שתיה חריפה, טבק ודברי טקסטיל. היחסים עם המקומיים היו טובים ולאביו היה קשר עמיד עם מפקד המשטרה המקומית, שהתגורר בשכנות אליהם.
החיים התקיימו על מי מנוחות עד שפרצה מלחמת העולם השנייה וגם אז היה נראה שהמלחמה לא תגיע אליהם. באמונה ובתקווה הם קיוו שהמלחמה תסתיים והסכנה לא תפגע בהם. רק בתחילת שנת 1944 החלו הגרמנים להתקדם לעבר הונגריה ורומניה ואז כבר היה בלתי אפשרי להימלט מהאזור.

 

 

פרוץ מלחמת העולם השנייה

 

בתאריך 19 במרץ 1944 פלשו הנאצים להונגריה וסביבתה. בכ"ג בניסן תש"ד קיבלו יהודי העיירה הודעה מהשלטונות שתוך ארבעה ימים הם נדרשים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו ברבשט. באיסרו חג של פסח הם נאלצו לעזוב את הבית ולקחת עימם דברי לבוש וכסף ולמצוא מקום ללון בבתי היהודים בברבשט. הצפיפות הייתה גדולה ולמזלה של המשפחה האב שלמה הספיק למכור את ביתם ולקבל סכום כסף, שתמורתו הם קנו דברי מזון לתקופה בה שהו בגטו. הגרמנים אסרו על היהודים לצאת מתחומי הגטו וכך הם שהו בתנאים קשים במשך כחודש. בתאריך כ"ד באייר, 17 במאי, הם נלקחו לעיר סיגט ולאחר כיום הם הועלו על רכבות בדרך לפולין.

יחיאל מנדלוביץ ז"ל, אחיו של בן ציון

 

 

משמאל: שרה-פסיה מנדלוביץ ז"ל, אחותו של בן ציון
מימין: פרל, אשתו של האח יחיאל ז"ל

 

 

הנסיעה האחרונה

 

למחנה אושוויץ-בירקנאו הם הגיעו בבוקרו של יום כ"ד באייר תש"ד. הייתה המולה ברמפה אליה הורדו היהודים בכוח ובאלימות. מיד הם הופרדו לטור של נשים ולטור של גברים והחלה הסלקציה. ברגעים אלה בן ציון היה ליד אביו והוא הבחין באמו ובאחותו שרה ובאחיו פנחס נשלחים לטור אחורי. אביו גער בו מדוע הוא אינו קורא להם שיבואו אך תוך זמן קצר נשלח אביו שמאלה. בן ציון החל לרוץ אחריו אך הוחזר ע"י החיילים. הוא שוב החל לרוץ אחרי אביו והפעם הוחזר באלימות למקומו. היות והוא היה נער.

הוא נשלח לטור הימני. רק כעבור שעות ספורות הבין כי הטור שמאלה נועד למוות ואילו הטור הימני נועד לעבודה ולחיים. במחנה אושוויץ שהה כשבוע ימים ולאחר מכן נשלח לעבודות כפייה בהנחת פסי רכבת, בחיתוך עצים ובהמשך בעבודות מטבח במחנה של הצבא הגרמני. בחודש פברואר 1945 הסתיימה המלחמה בניצחון צבא בנות הברית.

הרחוב בו התגוררה משפחת מנדלוביץ

ללא משפחה

 

בתאריך 10 בפברואר 1945 בן ציון הנער השתחרר ממחנה העבודה ויחד עם קבוצת יהודים הם התגוררו בבית נטוש בעיירה קטנה. לאחר מספר שבועות הם נדדו בדרכים ובחודש יולי 1945 בן ציון הצליח להגיע חזרה לעיירה אוקנה-שוגאטאג מתוך תקווה לפגוש בני משפחה שאולי נותרו בחיים. הוא פתח מחדש את חנות הכלבו המשפחתית והתפרנס ממכירת מוצרים לבני העיירה. במשך כשנתיים הוא שהה בבית ילדותו הגדול והריק וקיווה לראות מישהו מבני משפחת אך לשווא. איש לא חזר מהמלחמה. בגיל 20 הוא החליט לנסות לעלות לארץ ישראל, והצליח להגיע באוניית מעפילים לחופי ארץ ישראל אך האונייה הוחזרה ע"י הבריטים לקפריסין ולאחר מספר שבועות הוא הפליג שוב בספינת מעפילים עד לחופי ארץ ישראל והגיע לנמל יפו.

לאחר הפציעה במלחמת העצמאות. בן ציון בבית חולים תל השומר

בפלמ"ח

 

בשנת 1948 בהיותו כבן 21 התגייס בן ציון לפלמ"ח ושירת במחלקה הדתית של הגדוד הראשון. את האימונים הם ביצעו באזור טירת צבי ולאחר מכן נשלחו לקרבות לכיבוש לוד-רמלה. בהמשך השתתף בן ציון בקרב כוריכור ליד הכפר שילתא, בו נהרגו 45 לוחמי פלמ"ח והוא נחשב לאחד הקרבות הקשים במלחמת העצמאות. בין הלוחמים היו ניצולי שואה שנותרו יחידים מכל משפחתם והם נפלו בקרב. בן ציון נפצע בקרב מרסיסי רימון ברגלו ונלקח בטנדר צבאי יחד עם פצועים נוספים לבית החולים תל השומר, שם
אושפז למשך מספר שבועות עקב זיהום ברגלו. לאחר ששוחרר מבית החולים נשלח להילחם בקרבות באזור צפת.

 

לקריאה מורחבת על קרב כוריכור