בן-ציון מן | קורות חייו
ילדותו
בן-ציון נולד בתאריך כ"ד בכסלו תרפ"ז, 18 בדצמבר 1927.
הוריו, שלמה ורייזל מנדלוביץ, התגוררו בעיירה אוקאנה-שוגאטג הנמצאת במחוז מרמרוש ברומניה,
לא הרחק מהעיר סיגט.
קהילה היהודית בעיירה מנתה כמאתיים וחמישים נפשות. הוריו השתייכו לחסידות של הרבי מסיגט ולחסידות סאטמר. הם גידלו שבעה ילדים: נתנאל, יחיאל, רפאל, שרה-פסיה, בן-ציון, משה ופנחס.
למשפחה הייתה חנות מכולת ובנוסף הם מכרו שתייה חריפה, טבק ודברי טקסטיל. היחסים עם המקומיים היו טובים ולאביו היה קשר טוב עם מפקד המשטרה המקומית, שהתגורר בשכנות אליהם.
החיים התקיימו על מי מנוחות עד שפרצה מלחמת העולם השנייה. גם לאחר שפרצה המלחמה קיוו הוריו של בן-ציון שהמלחמה לא תגיע אליהם והם לא ייאלצו לעזוב את ביתם. רק בתחילת שנת 1944 החליטו הגרמנים לכבוש את הונגריה ורומניה ואז כבר היה בלתי אפשרי להימלט מהאזור.
נתנאל מנדלוביץ ז"ל, אחיו של בן-ציון
פרוץ מלחמת העולם השנייה
ב-19 במרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. בכ"ג בניסן תש"ד קיבלו יהודי אוקאנה-שוגאטאג הודעה מהשלטונות שתוך ארבעה ימים הם נדרשים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו ברבשט. באיסרו חג של פסח הם נאלצו לעזוב את הבית ולקחת עימם דברי לבוש וכסף ולמצוא מקום ללון בבתי היהודים בברבשט. הצפיפות הייתה גדולה ולמזלה של המשפחה האב שלמה הספיק למכור את ביתם ולקבל סכום כסף, שתמורתו הם קנו דברי מזון לתקופה בה שהו בגטו. הגרמנים אסרו על היהודים לצאת מתחומי הגטו וכך הם שהו בתנאים קשים במשך כחודש. בכ"ד באייר, 17 במאי, הם נלקחו לעיר סיגט ולאחר כיממה הם הועלו על רכבות בדרך לפולין.
יחיאל מנדלוביץ ז"ל, אחיו של בן-ציון
הנסיעה האחרונה
למחנה אושוויץ-בירקנאו הם הגיעו בבוקרו של יום כ"ד באייר תש"ד. היהודים הורדו באלימות מהקרונות ומיד הם הופרדו לטור של נשים ולטור של גברים והחלה הסלקציה. ברגעים אלה היה בן-ציון ליד אביו שלמה והוא הבחין באמו, באחותו ובאחיו פנחס, שנשלחו לטור אחורי. אביו גער בו מדוע הוא אינו קורא להם שיבואו אך תוך זמן קצר נשלח גם אביו שמאלה. בן-ציון החל לרוץ אחריו אך הוחזר ע"י החיילים. הוא שוב החל לרוץ אחרי אביו והפעם הוחזר בכח למקומו, היות והוא היה נער שמתאים לעבודה פיזית.
בן-ציון נשלח לטור הימני. רק כעבור שעות ספורות הבין כי העומדים בטור השמאלי צעדו לעבר מותם ואילו העומדים בטור הימני נועדו לעבודה ולהישארות בחיים, לפחות בשלב הזה. במחנה אושוויץ-בירקנאו שהה כשבוע ימים ולאחר מכן נשלח לעבודות כפייה בהנחת פסי רכבת, בחיתוך עצים ובהמשך בעבודות מטבח במחנה של הצבא הגרמני. בחודש פברואר 1945 הסתיימה המלחמה בניצחון צבא בנות הברית.
משמאל: שרה-פסיה מנדלוביץ ז"ל, אחותו של בן-ציון
מימין: פרל, אשתו של האח יחיאל ז"ל
הרחוב בו התגוררה משפחת מנדלוביץ
ללא משפחה
ב-10 בפברואר 1945 בן-ציון הנער השתחרר ממחנה העבודה ויחד עם קבוצת יהודים הם התגוררו בבית נטוש בעיירה קטנה. לאחר מספר שבועות הם נדדו בדרכים וביולי 1945 הוא הצליח להגיע חזרה לעיירה אוקאנה-שוגאטאג בתקווה לפגוש בני משפחה שאולי נותרו בחיים. הוא פתח מחדש את חנות הכלבו המשפחתית והתפרנס ממכירת מוצרים לבני העיירה. במשך כשנתיים הוא שהה בבית ילדותו הגדול והריק וקיווה לראות מישהו מבני משפחתו, אך לשווא. אף לא אחד מהם חזר מהמלחמה.
בגיל 20 הוא החליט לנסות לעלות לארץ-ישראל והצליח להגיע באוניית מעפילים בלתי ליגאלית לחופי ארץ-ישראל. מול חופי הארץ נתפסה האונייה על ידי הבריטים ונוסעיה נשלחו למחנות מעצר בקפריסין. לאחר מספר שבועות שוחררו, ויחד עם חבריו הם הפליגו בספינת המעפילים "העצמאות" עד לחופי ארץ-ישראל והגיעו לנמל יפו.
לאחר הפציעה במלחמת העצמאות. בן-ציון בבית חולים תל השומר
בפלמ"ח
ב-1948, בהיותו כבן 21, גוייס בן-ציון לפלמ"ח ושירת במחלקה הדתית של הגדוד הראשון. את האימונים הם ביצעו באזור טירת צבי ולאחר מכן נשלחו לקרבות מול הערבים באזור לוד-רמלה.
בהמשך השתתף בן-ציון בקרב כוריכור ליד הכפר שילתא, בו נהרגו 45 לוחמי פלמ"ח. קרב זה נחשב לאחד הקרבות הקשים במלחמת העצמאות. כמו בן-ציון היו בין הלוחמים ניצולי שואה שנותרו יחידים מכל משפחתם, חלקם בהם חבריו, נפלו בקרב ובכך נסתם הגולל על המשכיות משפחתם. בקרב זה נפצע בן-ציון מרסיסי פגז ברגלו והוא נלקח בטנדר צבאי יחד עם פצועים נוספים לבית החולים בתל-השומר, שם אושפז למשך מספר שבועות. לאחר ששוחרר מבית החולים נשלח להילחם בקרבות באזור צפת.