תרפ"ז-תשע"ד
2013-1927

אבא, בן ציון, איש צדיק היה. מבין סוגי הצדיקים, הוא היה מהזן של האיש הפשוט, נעים ההליכות, איש של חסד ושל נתינה, ושל עזרה, ושל התנדבות ושל הפרטים הקטנים. לא רק גבאי של בית כנסת ושל מתפלליו בלבד, אלא שליח ציבור של קהילה.

בגיל 80 הוא עדיין עבר בין בתי קשישים ופנסיונרים כמתנדב של הביטוח הלאומי, ועזר להם בעיקר בכתיבת מכתבים ופיתרון בעיות בנבכי הבירוקרטיה. בעניינים האלה הוא הבין - הרי היה פקיד בקופת חולים של ההסתדרות הכללית, אחד ממעוזי הבירוקרטיה. ולפעמים דומה היה שמרוב עזרה לזולת הוא שוכח לטפל בענייניו הוא, ומסתבך בעצמו במצבים שבהם הוא מומחה בלחלץ אחרים

ודומה שאבא נותר כל השנים אותו ילד שגדל במשפחה חרדית מרובת נפשות, בעיירה ברומניה ממחוז מרמורוש. וכמו נותר כל חייו אותו נער בן 15 שבכניסה לגטו הופרד מיתר בני משפחתו: מהאמא, מהאבא, מאחיו, מאחיותיו. הם נשלחו שמאלה, הוא נשלח ימינה. אחרי כמה שניות נמלך בדעתו וביקש לשוב על עקבותיו ולהצטרף לבני משפחתו. אלא שהיה מאוחר מדי. הוא לא ראה אותם יותר.

וכששרד את השואה ועלה לארץ באוניית מעפילים שנתפסה, והוגלה לקפריסין למשך חודשים רבים, ואחר כך נלחם במלחמת תש"ח ונפצע בה, והתחיל לבנות את חייו, והתחתן, והוליד ילדים, והיתה לו עבודה צנועה ומסודרת, ודירה קטנה, ומשכנתא בינונית, וימיו עברו דרך העבודה ופעילות בבית הכנסת, והתנדבויות למען הציבור, ודאגה לאשתו וילדיו, והקשר הלבבי והמיוחד שטיפח עם חמותו, אולגה שפיצר לבית שטיינר - אחרי כל אלה הוא אף פעם לא שכח - לא מאיפה הוא הגיע ולא את המשפחה שאיבד בערבות פולין. ואין יום, כך סיפר לנו לפתע לפני כמה שנים, שאינו מתעורר בבוקר ונזכר בהם, ובוכה.

אבא היה ונותר היהודי הגלותי מהכפר הקטן במזרח אירופה. הוא התגלמות של דור נדיר מעידן אחר, שהולך, ופוחת, ומתמעט, ונעלם. וזכרונות הילדות שלו היו בין היתר גם קרוביו וחבריו ממחוזות מזרח אירופה ששרדו כמוהו את תלאות השואה והפכו לאודים מוצלים מאש.

ונפגשו כאן כנגד כל הסיכויים, ואותם היה פוגש מדי פעם לשיחה לבבית על מה שקורה ועל מה שהיה, על דג מלוח, ויין, וקוגל, וגפילטע פיש, על עברית מעורבת באידיש ופה ושם קצת רומנית, וקצת הונגרית, כמו פעם, בסגנון של שלום עליכם והשירה של רבי שלמה קרליבך, ועם החברים האלה מהעיירה היהודית ההיא, גנץ ומינץ, וריזל, ואברמוביץ' ופולק ופיש, וסאבו, ובויער, ובני הדודים נתן ומנדי פרייליך. והאווירה מהעיירה היהודית ההיא ריחפה גם בביתו, עם גינונים קטנים ומנהגים שנצרבו בילד בן ציון, וליוו אותו אחר כך במשך שנות דור. אותו - ואותנו.

שנותיו האחרונות לא היטיבו איתו. למסיבת ההפתעה עם הגיעו לגיל 80 הוא עדיין הגיע צלול ונמרץ ושמח, ובעיקר בריא יחסית. אבל אחר כך הגיעה הנפילה. כל מיני מכשולים וכשלים הנקרים בזה אחר זה בדרכו של אדם קשיש והופכים במהרה למדרון חלקלק שבלתי אפשרי להיחלץ ממנו. פה קצר חשמלי במערכת הלב, ושם שבץ, וכאן בעיות בערמונית, ופה נפילה, ועוד צלע שנשברת ועוד עצם שנסדקת, וכרטיס קבוע במרפאת כאב - וחיים שהולכים ודועכים.

פעמיים הצליח לחזור לחיים אחרי שכבר נחשב למת, כולל בשבץ שקיבל השבוע. היה מוטל כ-20 דקות ללא דופק וללא נשימה, והצליח לחזור מהעולם הבא לעוד יומיים וחצי אחרונים בהחלט

ומלבד המקרה האחרון, הצליח בפעמים הקודמות לחזור ממצבים קשים ולתפקד תוך כאב עצום, אבל עדיין צלול ועירני, ובעיקר אותו בדחן עם האירוניה הדקה.

ויכולת כל פעם לזהות מחדש את הילד היהודי הגלותי שבו, שאיבד את משפחתו בשואה ושרד את תלאות הדרך.

בשנים האחרונות אבא בן ציון נהג לומר בכל אירוע משפחתי, שבשנה הבאה כולם נפגשים שוב - איש בל ייעדר! הוא היה מדגיש את המילים הללו - איש בל ייעדר, כאילו ברור מאליו שהוא עצמו לא ייעדר, ואוי לנו אם אחד מאיתנו לא יגיע. אבל למעשה היה זה איחול שאיחל לעצמו. ואם תרצו - ה'איש בל ייעדר' - היה בעצם תחילת ההספד שלו על עצמו. בחנוכה הקרוב, ביום ההולדת שלו ה-86, יהיה איש, אחד, שכן ייעדר.

הוא צעד בעיניים פקוחות ובראש צלול אל סוף דרכו. החודש האחרון שלו היה אומנם מהטובים והמשמחים שידע אחרי תקופה ארוכה של מכאובים, אבל הוא לא הפסיק לחשוב על הרגע הזה שבו ישכב כאן מול עינינו, כשהוא עטוף בטלית ובתכריכים. לשבעה שיישבו עליו הוא הכתיב הוראות. הוא למשל דרש להודיע לאנשים מסויימים שלא יעזו להגיע לשבעה שלו. הם מבוגרים מדי לטפס שלוש קומות ברגל, הסביר, יש חשש לשלומם.

בחנוכה שעבר, כשהבית היה מואר ושמח, קרא לפתע לשני בניו, לאחים שלי, רפי וצביקה, הגיש להם סידור ושאל אם הם יודעים לומר קדיש. הוא רק רצה לוודא שביום הדין שלו הם לא יביישו את הפירמה. אז בעוד כמה דקות, אבא, כשנגיע לחלק הזה, אתה תראה שלא נבייש אותך עם הקדיש.

.תודה על כל מה שהיית