אבא, בן ציון, איש צדיק היה. מבין סוגי הצדיקים, הוא היה מהזן של האיש הפשוט, נעים ההליכות, איש של חסד ושל נתינה, ושל עזרה, ושל התנדבות ושל הפרטים הקטנים. לא רק גבאי של בית כנסת ושל מתפלליו בלבד, אלא שליח ציבור של קהילה.

בגיל 80 הוא עדיין עבר בין בתי קשישים ופנסיונרים כמתנדב של הביטוח הלאומי, ועזר להם בעיקר בכתיבת מכתבים ופיתרון בעיות בנבכי הבירוקרטיה. בעניינים האלה הוא הבין - הרי היה פקיד בקופת חולים של ההסתדרות הכללית, אחד ממעוזי הבירוקרטיה. ולפעמים דומה היה שמרוב עזרה לזולת הוא שוכח לטפל בענייניו הוא, ומסתבך בעצמו במצבים שבהם הוא מומחה בלחלץ אחרים

ודומה שאבא נותר כל השנים אותו ילד שגדל במשפחה חרדית מרובת נפשות, בעיירה ברומניה ממחוז מרמורוש. וכמו נותר כל חייו אותו נער בן 15 שבכניסה לגטו הופרד מיתר בני משפחתו: מהאמא, מהאבא, מאחיו, מאחיותיו. הם נשלחו שמאלה, הוא נשלח ימינה. אחרי כמה שניות נמלך בדעתו וביקש לשוב על עקבותיו ולהצטרף לבני משפחתו. אלא שהיה מאוחר מדי. הוא לא ראה אותם יותר.

וכששרד את השואה ועלה לארץ באוניית מעפילים שנתפסה, והוגלה לקפריסין למשך חודשים רבים, ואחר כך נלחם במלחמת תש"ח ונפצע בה, והתחיל לבנות את חייו, והתחתן, והוליד ילדים, והיתה לו עבודה צנועה ומסודרת, ודירה קטנה, ומשכנתא בינונית, וימיו עברו דרך העבודה ופעילות בבית הכנסת, והתנדבויות למען הציבור, ודאגה לאשתו וילדיו, והקשר הלבבי והמיוחד שטיפח עם חמותו, אולגה שפיצר לבית שטיינר - אחרי כל אלה הוא אף פעם לא שכח - לא מאיפה הוא הגיע ולא את המשפחה שאיבד בערבות פולין. ואין יום, כך סיפר לנו לפתע לפני כמה שנים, שאינו מתעורר בבוקר ונזכר בהם, ובוכה.

אבא היה ונותר היהודי הגלותי מהכפר הקטן במזרח אירופה. הוא התגלמות של דור נדיר מעידן אחר, שהולך, ופוחת, ומתמעט, ונעלם. וזכרונות הילדות שלו היו בין היתר גם קרוביו וחבריו ממחוזות מזרח אירופה ששרדו כמוהו את תלאות השואה והפכו לאודים מוצלים מאש.

ונפגשו כאן כנגד כל הסיכויים, ואותם היה פוגש מדי פעם לשיחה לבבית על מה שקורה ועל מה שהיה, על דג מלוח, ויין, וקוגל, וגפילטע פיש, על עברית מעורבת באידיש ופה ושם קצת רומנית, וקצת הונגרית, כמו פעם, בסגנון של שלום עליכם והשירה של רבי שלמה קרליבך, ועם החברים האלה מהעיירה היהודית ההיא, גנץ ומינץ, וריזל, ואברמוביץ' ופולק ופיש, וסאבו, ובויער, ובני הדודים נתן ומנדי פרייליך. והאווירה מהעיירה היהודית ההיא ריחפה גם בביתו, עם גינונים קטנים ומנהגים שנצרבו בילד בן ציון, וליוו אותו אחר כך במשך שנות דור. אותו - ואותנו.

שנותיו האחרונות לא היטיבו איתו. למסיבת ההפתעה עם הגיעו לגיל 80 הוא עדיין הגיע צלול ונמרץ ושמח, ובעיקר בריא יחסית. אבל אחר כך הגיעה הנפילה. כל מיני מכשולים וכשלים הנקרים בזה אחר זה בדרכו של אדם קשיש והופכים במהרה למדרון חלקלק שבלתי אפשרי להיחלץ ממנו. פה קצר חשמלי במערכת הלב, ושם שבץ, וכאן בעיות בערמונית, ופה נפילה, ועוד צלע שנשברת ועוד עצם שנסדקת, וכרטיס קבוע במרפאת כאב - וחיים שהולכים ודועכים.

פעמיים הצליח לחזור לחיים אחרי שכבר נחשב למת, כולל בשבץ שקיבל השבוע. היה מוטל כ-20 דקות ללא דופק וללא נשימה, והצליח לחזור מהעולם הבא לעוד יומיים וחצי אחרונים בהחלט

ומלבד המקרה האחרון, הצליח בפעמים הקודמות לחזור ממצבים קשים ולתפקד תוך כאב עצום, אבל עדיין צלול ועירני, ובעיקר אותו בדחן עם האירוניה הדקה.

ויכולת כל פעם לזהות מחדש את הילד היהודי הגלותי שבו, שאיבד את משפחתו בשואה ושרד את תלאות הדרך.

בשנים האחרונות אבא בן ציון נהג לומר בכל אירוע משפחתי, שבשנה הבאה כולם נפגשים שוב - איש בל ייעדר! הוא היה מדגיש את המילים הללו - איש בל ייעדר, כאילו ברור מאליו שהוא עצמו לא ייעדר, ואוי לנו אם אחד מאיתנו לא יגיע. אבל למעשה היה זה איחול שאיחל לעצמו. ואם תרצו - ה'איש בל ייעדר' - היה בעצם תחילת ההספד שלו על עצמו. בחנוכה הקרוב, ביום ההולדת שלו ה-86, יהיה איש, אחד, שכן ייעדר.

הוא צעד בעיניים פקוחות ובראש צלול אל סוף דרכו. החודש האחרון שלו היה אומנם מהטובים והמשמחים שידע אחרי תקופה ארוכה של מכאובים, אבל הוא לא הפסיק לחשוב על הרגע הזה שבו ישכב כאן מול עינינו, כשהוא עטוף בטלית ובתכריכים. לשבעה שיישבו עליו הוא הכתיב הוראות. הוא למשל דרש להודיע לאנשים מסויימים שלא יעזו להגיע לשבעה שלו. הם מבוגרים מדי לטפס שלוש קומות ברגל, הסביר, יש חשש לשלומם.

בחנוכה שעבר, כשהבית היה מואר ושמח, קרא לפתע לשני בניו, לאחים שלי, רפי וצביקה, הגיש להם סידור ושאל אם הם יודעים לומר קדיש. הוא רק רצה לוודא שביום הדין שלו הם לא יביישו את הפירמה. אז בעוד כמה דקות, אבא, כשנגיע לחלק הזה, אתה תראה שלא נבייש אותך עם הקדיש.

.תודה על כל מה שהיית

 


מילות פרידה
שלמה, בנו של בן ציון, מתוך דברים שנשא בטקס ההלווייה 

כותבים עליו

אבא, בן ציון, איש צדיק היה. מבין סוגי הצדיקים, הוא היה מהזן של האיש הפשוט, נעים ההליכות, איש של חסד ושל נתינה, ושל עזרה, ושל התנדבות ושל הפרטים הקטנים. לא רק גבאי של בית כנסת ושל מתפלליו בלבד, אלא שליח ציבור של קהילה

 

 

בן ציון ובנו שלמה, 1966

בן ציון עם בנו שלמה ביום חתונתו, 1982

בן ציון עם בנו שלמה ונכדתו ברית, 2010

בן ציון ובתו שרית, 1987

 שרית בביקור עבודה אצל אביה, סניף קופ"ח מרפאת שני

 בתו היחידה - שרה שרית

שרית עם אביה באחד מאשפוזיו בביה"ח תל השומר

ארבעת ילדיו של בן ציון ז"ל באותו מקום לאחר 6 שנים
בערב לימוד לזכרו


שלושים בלעדיו
שרית, בתו של בן ציון, מתוך דברים שנשאה בגילוי המצבה 

שלושים יום עברו ועדיין אין בוקר שבו אינני מתעוררת ובליבי מקנן לו הספק שאולי היה זה רק חלום. חלום בלהות. ואז אני ממהרת לסלון ומעיפה מבט אל מקומותיך הקבועים- אל הכורסה או אל הכיסא בראש שולחן האוכל. אבל כבר בשניות הללו שמחדרי אל הסלון, אני יודעת שלא. לא היה זה חלום. אלא מציאות מכאיבה ומכה בי כאב שלא הכרתיו עד היום. כאב וצער שאין דומים להם.

אתה חסר לנו בבית אבא, חסר מאוד. ולא רק לנו. גם לכל אותם האנשים הרבים שעזרת להם, וליבי כואב על כל אותם אנשים עריריים שמבכים את לכתך, שכן, היית להם המלאך השומר, זה שלא שוכח להתקשר לשאול לשלומם, לעזור להם, לבקר אותם וללוותם לכל מקום אליו היו צריכים להגיע ולא יכלו לבדם.

ואתה חסר בבית. הכורסה שלך נשארה מיותמת, בריצ'רץ' של נרתיק בקבוק המים שלך, עוד נותרו כמה סוכריות שאהבת, ובכל מקום פתקים ותזכורות בכתב ידך היפה שמזכירים שהיית פה עד לא מזמן. ובחלוף הזמן יהפכו לסיפורים רחוקים וישנים.

והכי קשה בשעות הצהריים של ימי שישי, בזמן בו אני עומדת במטבח ועוסקת בהכנות לקראת שבת, והבית שקט. וכבר אין אווירה מיוחדת כמו שהייתה. מזמורים לקראת שבת שהיית מקשיב להם ברדיו, כבר אינם מתנגנים בביתינו. וסבב הטלפונים של ברכות שבת שלום בקולך, כבר לא נשמע ברחבי הבית.

ואתה חסר כשאני מסיימת להכין את האוכל ואין מי שיבוא לטעום מכל דבר ולהגיד לי איזה תבלין חסר וכמה להוסיף וממה

ואתה חסר בשולחן השבת. הכיסא בראש השולחן נותר ריק ואחד מבניך עושה קידוש, משתדל לברך כמוך, אך זה לא יוצא בדיוק

ואתה חסר בשעות שלפני צאת השבת. כשהייתי נוהגת לשאול אותך בכל שבת מחדש- "אבא, כבר יצאה השבת?" ואתה עונה- "עוד 5 דקות" ושוב לאחר כמה דקות- "אבא, נו..כבר יצאה?" ואתה משיב-"עוד 2 דקות" וכך הלאה. ואז שנינו עומדים ועושים הבדלה ובסיומה אתה מברך- שיהיה לנו שבוע טוב או חודש טוב או כמו שבירכת בהבדלה האחרונה- שיהיה לנו חורף בריא.

וחוש ההומור המיוחד שלך חסר בבית, ומשחקי המילים שכה אהבת, והשנינות החדה שניחנת בה, והחיוך הנעים והשובב.

וכבר אין את מי לשאול לאן לשלוח את הטופס הזה והמכתבים האלה ולאיזה ארגון לפנות, ואין את מי לשאול לגבי מועדי אזכרות וימי הולדת, שכן היית לנו לוח שנה אנושי.

ורק עכשיו, כשאתה איננו, מרגישים שהאווירה בבית השתנתה. משהו נעלם. הסלון חשוך מדי בשעות הערב המוקדמות, בחושך קודר, ועצב רב ממלא את הבית. ואתה כבר אינך יושב על הכורסה וצופה בחדשות בשעה 8 בערב בדיוק.

 

 

 

הרבה הלך עמך במותך אבא, היית איש מיוחד. אנשים לא מפסיקים לספר כמה עזרת לכולם בשמחה ומכל הלב וכמה דאגת גם למי שלא הכרת ואני שמחה על כך שגם בחייך אנשים אמרו לך את זה אבל רק אחרי מותך, אנחנו יודעים להעריך יותר את כל מה שהיית בשבילנו ואת כל מה שניסית והשתדלת לתת לנו.

ולפעמים אני חולפת על סניף הבנק או קופת החולים אליהם נהגת ללכת ומדמיינת אותך עומד כפוף ונשען עליי, מחזיק חזק את ידי עם הכובע לראשך ובקבוק המים תלוי על הכתף ואנחנו הולכים בצעדים קטנים ולכל מקום אליו אנחנו מגיעים, אתה מפזר מחוש ההומור והאווירה הנעימה שלך ומצליח להעלות חיוך גם בפני פקידה זועפת או רופא עייף כי אי אפשר היה שלא לחייך למראה הסבא הזקן שמתבדח ומבין עניין כמו עלם צעיר ומלא חיים, ואלו הרגעים בהם היה נעלם הכאב הפיזי שלך, ברגעים הללו שאנשים היו סביבך וצחקו מהדברים שאתה אומר. היית אז זורח וקורן ומלא חיות

ואת כל אלה ממלא עכשיו חלל גדול.

יקח לי עוד זמן רב לעכל שלא אראה אותך עוד, שלא אשמע יותר בדיחה חדשה או משפט שנון, שלא יהיה מי שיקרוץ לי בעיניו כסימן לבדיחות הפרטיות בינינו, שלא יהיה מי שינהל את כל ענייני הבית כמו שאתה ניהלת, בנחת, בנדיבות, בבקיאות וללא מאמץ, שלא אשמע עוד את פסיעותיך המדדות באיטיות ברחבי הבית, רגל גוררת רגל, שלא יהיו עוד דפי פרשת השבוע בתיבת הדואר בכל שישי בערב.

תודה אבא על כל מה שנתת והיית- לי, לנו, לכולנו.

 

 

 

ארבעת ילדיו של בן ציון בארוע 80 שנה לכבודו

זוכרת כילדה קטנה עת ביקוריו של בנצי יחד עם אחיו של אבא שלנו {מנדי} בבית שלנו בשכונת בית אליעזר שבחדרה..

את השבתות וחגי ישראל בעיקר שנהגו בנצי ומנדי לעשות בבית הורי ז"ל..לשבת לשלחן החג/השבת... לשיר את המזמורים המיוחדים.. "שלום עליכם מלאכי השרת"... ובעיקר זכורה לי המנגינה שבנצי לימד אותי בחג... "אודם פיטדה ולשם"... תמיד תמיד נהג לעשות לי מעין מבחן בלוח הכפל..להציץ במחברותי ולהביע דעתו שכתב ידי היה רהוט וללא שגיאות כתיב..ותמיד בחוש ההומור המיוחד שלו עם החיוך והקריצה...

 

בנצי יכול היה לשוחח איתי בפתיחות מירבית... לספר לי מה וכמה כואב לו...את מי נסע לבקר וכדומה..היתה בינינו שיחה קולחת..ובשנים האחרונות לחייו נהגנו לברך זה את זו בברכת "שבת שלום"..זאת עשינו לאחר מותו של אבא שלי –נתנאל פרייליך- שהיה בן דודו של בנצי..

 

אחרי שאבי נפטר ב2010 נסעתי עם שתי אחיותי לטיול שורשים פרטי ברומניה..בנצי מאד שאף ..ואף טרח להביא לי מסמך מעורך- דין שאביא לו את תעודות הלידה של הוריו ואחיו שניספו בשואה..

ידע לתאר לי בפרוטרוט היכן הוא היה גר עם משפחתו..את שם הרחוב..את מספר הבית ולהדגיש בפני שהבית היה צמוד לבנין המשטרה בעיירה אוקנה-שוגאטאג...ואכן...הגעתי לבית בו נולד...הגעתי לבית העירייה...ראיתי את בנין המשטרה—הכל הכל במדוייק כפי שתיאר בפני..רק שלדאבוני לא הצלחתי להביא לו את המסמכים שבקש וזאת בשל טעות של עו"ד בארץ שרשם את הפרטים שלי בשגגה על הבקשה...כמו"כ תיאר לי בנצי את הבית בו גדל אבא שלנו ..בעיירה ז'ולשט ואחכ בבודשט...ואכן מצאנו את בית אבא...

 

ביולי 2013 נפטרה אמא שלנו...בנצי כבר היה מאד חולה וחלש ונבצר ממנו להגיע להלוויה אך טרח לשלוח את ילדיו..במהלך "השבעה" על אמא בנצי התאשפז ולפני ששוחרר לביתו שאל את רופא המחלקה באם  יוכל לנסוע לנחם אותנו-3 הבנות- של בן דודו היחיד- בחדרה....בנצי לא ויתר..בכוחות-על הגיע עם הבת אלינו לניחום אבלים...היה מאד חלש..אך לא ויתר וישב בחצר הבית והתפלל עם הקהל...

בסוכות האחרון השנה—בחול המועד—נסעתי עם אחיותי לבקרו...ציינתי לאחיותי שתחושות הבטן שלי אומרות שזוהי הפעם האחרונה שנזכה לראותו...

 

המפגש היה מאד מרגש...בנצי היה מאד צלול..כרגיל בחוש ההומור המיוחד שלו..אך ניכר היה בפניו עד כמה חלש גופו וחלש...כאילו אמר" אני מרים ידיים"...או " הגעתי לסוף הדרך "..זו היתה תחושתי..וזה הוא שידר לי...התחננתי בפניו לבל יפסיק לכתוב את זכרונות ילדותו..ואז הושיט לי את החוברת וביקש ממני שאני אכתוב במקומו...ואכן בצעתי את מבוקשו...

 

בנצי עבור היווה את הדוד עם חוש ההומור המיוחד.. היה בראש ובראשונה א מאנטש..בן- אדם לאלוהים ולאדם...למרות שהגיע מבית חסידי סאטמר לא היה קיצוני..היה תמיד נינוח ותמיד נכון לעשות את המצווה הבאה..

 

כפי שציינתי באזכרת השנה שלך בנצי—והמילים יצאו מאליהן—בטוחה אני שכעת אתה המלאך ששומר על כל בני המשפחה מלמעלה..שנפגשת עם כולם..שכעת כבר לא כואב לך כלום ואתה יכול לחייך מלמעלה ובעזרת השם לראות את כל בני המשפחה מקימים בית משלהם בבריאות טובה ובנחת..
תמיד היית ותישאר חרוט על ליבי לעד.
 

רותי זלזניק-לבית פרייליך-חדרה

 

 

 

 


זכרונות מבנצי
לזכרו של בן הדוד של אבא שלי ז"ל- רותי זלזניק לבית פרייליך 

בן ציון עם בני דודתו מנחם ונתן ואשתו של נתן, פייגי

באזכרה השנתית בבית מרמרוש

התמונה האחרונה, כשבועיים לפני מותו של בן ציון

 

בן ציון מן שלשים לפטירתו אור לכ"ח חשון תשע"ד
עו"ד שמואל אראלי
 

אוי בן ציון , מי ייקח אותי הביתה מבית הכנסת.
בן ציון היה תמיד מציע לי לקחת אותי הביתה מבית הכנסת ואל בית הכנסת.
פעמים קבענו בחדר המדרגות שבן ציון ילווה אותי וכך עשינו.
ימים אחדים אחרי פטירתו, ניגש אלי מאן דהוא מבית הכנסת, שיודע את שמי ואמר לי : הייתי בטוח שבן ציון זה אביך " "אבל השמות שונים". היה עלי להסביר כי זהו שכני הטוב בן ציון מן שהלך לעולמו.
במשנה אבות פרק ב' משנה ט' למדנו במשנה יג : אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "צאו וראו איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם " מובאים דברים של חכמים שונים וביניהם "רבי יוסי אומר שכן טוב ".
אומר על כך המדרש, פירושו של דבר, שיהא האדם שכן טוב לכל שכניו ועל ידי כך מתחנך להיות טוב לכל מי שבא אתו במגע, ונמצא אוהב את הבריות ואהוב עליהם. כן רבותי היקרים ובני המשפחה האבלים. בן ציון ז"ל שכן טוב , שהקרין על כולנו את טוב ליבו. אך לא רק בין שכנים. כך גם לגבי כל מכיריו, כך גם לגבי כל חבריו הן בעבודה כך אני מניח וכך ברור וידוע לי בין כל באי בית הכנסת כאן במנחת חובב ובמניין הלא כ"כ צעירים בבי"ס הראה.
במה בן ציון לא שלח את ידו? עזרה לגבאים בעליות לתורה, עזרה בכל דבר שבקדושה. מי אסף כספים לקמחא דפסחא? מי אסף מידי פעם כספים לכל אירוע או התרמה? מי היה מוסד של איש אחד לביקורי חולים.
הנה מידי בוקר אני רואה את בן ציון עומד בפתח ביתנו , חובש קסקט. נועל נעלי התעמלות, בקבוק מים על שכמו . " בן ציון לאן היום?" אני שואל . אני נוסע לבי"ח בילינסון, לאן מחר? אני נוסע לתל השומר לבקר את פלוני . מחרתיים אני הולך לפלמוני שהשתחרר מבית החולים. בן ציון מוסד של "ביקור חולים" של איש אחד.
רבותי, זה אפס קצהו של פעלו של בן ציון. בן ציון שימש תקופה ארוכה גם כוועד הבית. הכל התנהל על מי מנוחות. אני לא זוכר שמישהו התווכח איתו. בנועם הליכותיו עשה מלאכתו נאמנה לבדו. יחסי שכנות טובים אפשר לזקוף לזכותו. הוא היה מקדים שלום לכל אדם וק"ו לשכניו. היה מקביל כל אדם בסבר פנים יפות. היה כאמור ער לכל צרה ומשתתף בצער כל חבריו וקרוביו. כמו כן שמח ולקח חלק פעיל בכל שמחה ומאורע חגיגי כולל סיום מסכת או אירוע אחר.
כך בן ציון נהג בשקט האופייני לו בכל דבר ועניין. שמעתם פעם על בית כנסת, ועד בית, מקום עבודה, שלא רבים, נעלבים ח"ו. לא אצל בן ציון.
בן ציון אוהב ואהוב על הבריות.
הגמרא במסכת שבת דף קנ"ג ע"א אומרת "אמר ר' יהודה בריה דרב
שמואל בר שילת משמיה דרב , מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו" מסביר רש"י : " אם כשר היה , הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו". אומר המהרש"א במקום: "דבחיים של אדם גם מספרים שבחו, ואפשר שמחניפין לו או אפשר שמפני היראה מרבין בשבחו. מה שאין כן בהספדו דאין כאן חנופה ולא יראה ואף על פי כן מספידים בשבחו, ניכרין דברי אמת" .
המדרש בקהלת אומר: בשעה שאדם נפטר מן העולם, הקב"ה אומר למלאכי השרת: צאו וראו מה הבריות אומרות עליו, משמע, אי שם יש אוזן קשבת למה שבריות אומרות על אדם שנסתלק לעולמו- מהי הדמות המצטיירת בעיני הבריות.
לסיום דברי לפני לימוד שתי משניות אני אסיים בדברי הנביא מיכה פרק ו פסוק ח' שכה מתאימים למנוח: " הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך". טוב . חסד, והצנע לכת. זה תמציתו של ההספד.
המשניות באות הראשונה של שמו של המנוח והאחרונה.

ב' משנה שקלים פרק א' משנה א'

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים .
בחמישה עשר בו קורין את המגילה בכרכין,
ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים,
ועושין כל צרכי הרבים, ומצינין את הקברות,
ויוצאין אף על הכלאים.

נ' משנה אבות פרק א' משנה ז'

ניתאי הארבלי אומר : הרחק משכן רע,
אל תתחבר לרשע,
ואל תתיאש מן הפורענות.

למעוניינים להוסיף זכרונות בדף זה אודות בן ציון ז"ל נא לשלוח הקובץ לכתובת המייל
nevo99@gmail.com